חדשות ועדכונים
העלאת גיל הפנסיה ל 70-80 היא פתרון הזוי ומנותק, אבל מה כן?
בכתבה עמוקה מנומקת ופרושה היטב על שלושה עמודים מביאה מירב ארלוזורוב מדברי מלומדים שמסבירים כמה קשה יהיה לנו, כמה פחות יהיה לנו, למה כדאי שנתכונן לזה, והפתרון – להשוות את גיל הפנסיה בין גברים ונשים ולעבוד עד גיל 70-80. השאלה אם במקביל להעלאת גיל הפנסיה יחוקקו גם חוקים שיתמכו באיסור פיטורי מבוגרים בשוק הפרטי או במסלול של קביעות כמו שיש במערכת הציבורית. כי לא נראה שיש אלפי עיתונאים בני 70 שהפצירו בהם להמשיך להגג בתשלום אך הם סרבו. ומה עם כל ההייטקסטים שקוצצו, אותם קשישים בני 45-50 שמצאו עצמם מחוץ למעגל העבודה?
הבעיה היא לא לשכנע זקנים לעבוד אלא לשכנע מעסיקים להעסיק אותם. והכי קשה? לגרום למעסיקים לשכור עובדים חדשים באים בימים. באותו עיתון פרסמה כמה ימים קודם לכן אלה אלקלעי טור מדויק וענייני שמסביר יפה למה פשוט אין מספיק עבודה לכולם, ובעתיד תהיה עוד פחות. וככל שהארגונים גדלים ומתייעלים (מרוויחים יותר, מקצצים יותר), כך תהיה עוד פחות עבודה. אז מה רוצים שיעשו כל אותם מהנדסים ומלומדים שגמרו תואר או שניים וצברו ידע ונסיון? ילכו למלצר?
אולי צריך לראות איך מתחלקים בכלל הרווחים הנצברים במקום העבודה באופן שוויוני יותר ואז יתאפשר גם למפוטר מכפר אז"ר לחיות ברווחה מהפנסיה שהספיק לצבור. הבעלים יוכל להמשיך לעבוד עד גיל 80 ממילא. מצד שני, כנראה שפשוטי העם, שאינם בעלי חברות ציבוריות או עובדי ציבור, יצטרכו להתנהל אחרת בעידן אי הוודאות. הם יצטרכו למשל להתרגל לקחת סיכונים קטנים, ליזום יותר ולייצר לעצמם מספר מקורות הכנסה במקביל, שיכפרו על אובדן הבטחון שבמקום העבודה הקבוע .
במצב הזה – הקואופרטיבים ומיזמים עסקיים לרווחת הציבור, כמו רשת האופנה החברתית, הם אופציה ראויה.
איך בונים קולקציה בעזרת 200 שותפות?
אפשר להניח שרק הכותרת מרימה גבות של ספקנות, משלחת את אנינות הטעם אל מסתרי החנות שרק הן יודעות היכן היא ומרתיעה את האינדיבידואלים שלא אוהבים שמחטטים להם בהשקעות או בטעם. כדי להתגבר על הציניות העולה ומתגלגלת בגרון, נתחיל בשבוע הבא להדגים באתר איך זה יעבוד. מה התהליך, איך בוחרים יחד כיוונים, השראה, דגמים, בדים וכו'.
למי שלא גדל בעולם הזה לפעמים נדמה שמדובר בחבורת יידעונים, קוסמים, מגלי עתידות או לחליפין בחבורה מקושרת של בוחשים שמחליטים באישון לילה שבחורף הבא תלבשי אפור, צהוב ונקודות. אז זה לא בדיוק. מעצבים דומים יותר לחבורת מכורים שמסניפים עיצוב מבוקר עד ערב וכל דבר שנקרה על דרכם הוא "מדהים" או "מזעזע". הבעירה העיקרית היא לחדש ולהקסים את העולם והחלום הוא להפוך למותג על שיש לו חנויות דגל מרהיבות בכל העולם (זאת אומרת ניו יורק פאריז ולונדון, וכבר יש הלוואה של 100,000 ש"ח מקרן שמש!). המעצב ומותגו אחד הם.
חברת אופנה מסחרית לעומת זאת, יותר דומה ליחידת מודיעין שעסוקה מבוקר עד ליל בסריקה ופענוח של טרנדים, רעיונות ושיווי המשקל העסקי שביניהם. היא מנסה להפעיל גלאים שיתריעו על כל ניחוח עשן קל שעשוי להפוך לאש גדולה ולאתר גלים תת קרקעיים עם פוטנציאל צונאמי (ובעגה המקומית – "זה מודל אש, ימכור אלפים חתיכות"). אלה וגם אלה צריכים לאגד את כל החלומות, והרעיונות והאהבות למקשה אחת שמדברת בשפה אחידה, ומותאמת ללקוח מוגדר היטב. החוכמה היא לברור את המוץ מן התבן, ולדעת לוותר: על טרנדים לא הכרחיים, על צבעים ביזאריים, על מוצרים שבלתי אפשרי לייצר ובעיקר על האגו. ואז, לבנות סל מוצרים מדויק ומעודכן במראה, באיכות, במחיר, ולהגיש אותו באופן נגיש וקל לעיכול. אנחנו רוצות לייצר את הדיאלוג הזה יחד עם השותפות מעל גלי המחשב. מי שרוצה להשתתף באופן פעיל שתרשם כבר עכשיו באתר וכך תוכלו להצביע, לשתף ולהגיב.
אנחנו מאמינות שדיאלוג אינטרנטי של 200 שותפות בעלות אינטרס משותף יכול לייצר קולקציה טובה יותר. זה הרי לא באמת חשוב אם החולצה הלבנה שאת הצעת תבחר או דווקא זו של הפאשיניסטה לצדך. מה שחשוב הוא שהיא תימכר כראוי.
איך 10,000 שקל מסתדרים עם צדק חברתי?
במסגרת הארגונים החברתיים שקמים בזמן האחרון התקבע מחיר למניה, 1000 ש"ח, שאין הסבר מדוד והגיוני למה סכום זה ולא אחר. אין איזו משוואה מתמטית שגוזרת את הערך הנקוב בשקלול המדד והערך המצטבר הצפוי. שום הגיון פיננסי הנשען על נסיון עבר ותובנות כלכליות. סתאאאם. מספר. 1000 שקל. נשמע טוב. זה מחיר מניה לחבר בפאב שיתופי המיועד לפעוטות בני 25, זהו מחיר מניה בקואופרטיב פיננסים או אנרגיה שמיועד למנעד הביניים שבין 30 לקשישים, 1000 שקל. הסכום מעיד על רצינות מחד ואפשרי מאידך. הקושי בכל מקרה הוא גיוס השותפים.
ברשת האופנה החברתית מחיר המניה הוא 10,000 שקל. למה?
כובד הסכום עבור האוכלוסיה אליה מיועד המיזם – נשים במנעד הביניים ובגיל התבונה, די דומה לכובד הסכום עבור הצעיר השותה בפאב. אלא שהסכום הגבוה מרמז גם על האפשרות להתייחס אליו כאל השקעה שתניב תשואה. הוא מעודד נשים להתקבץ יחד לרכישת מניה, וממריץ להתייחס לענין ברצינות ולבחון כיצד ניתן לסייע, לתרום להצלחה ולפעול יחד על מנת להפיק תועלת בעתיד. החברותא דורשת אמון בקבוצה הקטנה, כמו גם אמון בקבוצה הגדולה של כלל השותפות. אבל אם לא כאן אז היכן?
מה בין משחקי הרעב חוק הטקסטיל הבטחוני ורשת האופנה החברתית
מאז שהגיע הסרט לקולנוע הבת שלי מפצירה בהוריה שנלך לראות אותו. אבל מכיוון שאנחנו שייכים לדור שחושב שקודם צריך לקרוא את הספר ורק אחר כך לרוץ לתרגום הויזואלי – לא היתה ברירה – קראתי. ונהנתי שחבל על הזמן. לא נעשה ספוילר אבל חייבים אזכור קטן. העולם המתואר בטרילוגיה הוא כידוע ממש לא נחמד. אפל, רעב, נכשל ובאותה עת מאורגן למופת בידי החזקים שעיקר דאגתם לוודא שהסדר העולמי הזה ישמר. פה ושם החונטה הבריונית המושלת מולידה איזה גיבור שלאחר תלאות איומות זוכה בכל הקופה שמשמעה בעיקר בית, אוכל ובגדים, לכאורה כדי לשמר ניצוץ של תקוה לחיים אחרים. אבל ניצוץ כבר לא מספיק ותקוה לבודדים ממש לא מספקת את ההמונים ואנו מקבלים רמז לכך שאולי אי שם התחילו ניצנים של מרד בהסדר הכובל הזה והם התחילו במחוז 8 הלא הוא מחוז הטקסטיל. במחוז הטקסטיל מייצרים בעיקר מדים לאוכפי השקט (הלא הם השוטרים הרעים של הממשל). הסידור הזה של ייצור אין סופי של מדים בכפייה כנראה לא מספק עוד את התושבים ולא מייצר את הבטחון והשקט שחפץ בו המשטר. גם חוק הטקסטיל הבטחוני נולד מתוך מטרה לקנות שקט ובטחון תעסוקתי לפועלי הטקסטיל שעוד נותרו במחוז ישראל, אבל הוא צריך להיות רק התחלה לתעסוקה יציבה באמת. כזו שיש לה דורש. תקופת קיומו של החוק צריכה לקנות זמן ליצירת תשתית רלוואנטית לשוק הטקסטיל החופשי ולא לשוק הבטחון הסגור. המרד במחוז הטקסטיל הוא סמבולי ולא בכדי. יש משהו בטקסטיל שנוגע לכולנו בעצם הצורך הנצחי שלנו בלבוש, יום יום, שעה שעה (טוב, באמבטיה אפשר בלי) ולכן זה המקום שכל אחת ואחת מאיתנו יכולה לנקוט עמדה ולהשפיע. לא רק בעד כחול לבן אלא גם בעד שימור ידע והכשרה מקצועית, בעד הפלייה מתקנת של עסקים קטנים, עסקי נשים, וכו'. ואפשר גם נגד – נגד בגדים באיכות ירודה, נגד נעליים במחירי רצפה שמקורם בהשפלת תושבי מחוז 8 שבסין, או בהודו או בשטחים. לא בגלל צדקנות חלילה צריך לנקוט עמדה ולהצביע ברגליים, אלא בגלל שיום אחד פועלי העולם (תושבי פאנם הבדיונית) יכולים להתבלבל ולחשוב בטעות שאנחנו שייכים ל 10% השבעים והנהנתנים של הקפיטול ולסגור לנו את ברז השפע. וכזכור במשחקי הרעב, כל הטובין שבקרן השפע מספיקים למעטים, אז לפני שנגיע לשם אפשר פשוט להחליט על שינוי לא? אומרים שכל דבר אפשר להפוך להרגל אם עושים אותו במשך 30 יום. תארו לכם 30 יום לקנות בגדים רק כחול לבן, באיכות סבירה ובמחיר הוגן. יכול להיות מעניין מאוד.
נשים שמוצאות בקלות ומנהלות שלא חשות בתקרת הזכוכית
במהלך המפגשים עם שותפות ומתעניינות עולה לא פעם השאלה למה בעצם צריך מותג אופנה שיכוון לנשים בעלות טעם טוב שעברו את מידה 36 או גיל 36. השואלות, לרוב אלו שמשייטות במעגל המספרים הקרוב ל 36, טוענות שבעצם הן יכולות לקנות בכל מקום כי עם הגוף שלהן – אין להן בכלל בעיה למצוא מה ללבוש. זה כמובן נכון וברכות לבביות, הלוואי עלינו, אבל זה לא הענין. הטיעון הזה מזכיר לי את הדיונים בנושא נשים וקריירה. תמיד יש את המנהלות הבכירות שאומרות שהן אף פעם לא הרגישו שקיימת לדידן תקרת זכוכית, והתקדמותן לא נעצרה כי הן נשים. הן עבדו קשה, הצטיינו בתחומן וההישגים הם שהביאו להן את ההצלחה, ההכרה והתפקיד הרם. הן גם נגד אפליה מתקנת. כי אם לא יהיו מספיק מועמדות מוכשרות זה בהכרח יאלץ להתפשר על האיכות ולבסוף נשים פחות מוכשרות יכהנו בתפקידים בכירים. בטח זה נכון. זאת אומרת – שיש נשים שהגיעו לתפקידים בכירים בקריירה בגלל הישגיהן וללא אפליה מתקנת. אבל האם הן לא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל? הטיעונים האלו תמיד מחזירים אותי לימים בהם עבדתי צמוד עם חנה האורגת. חנה היא אורגת דוגמאות מדופלמת, מסורה, אחראית ואנרגטית שפרנסה את משפחתה מעבודתה. והיא עבדה קשה מאוד. היא השתכרה מעט מעל שכר המינימום, עבדה משרה מלאה, פיללה לשעות נוספות כדי להרוויח עוד קצת, בחגים היא קבלה מתנות, בסוף שנה טובה בונוס קטן, וזה היה חלקה. כל קשר בין השכר של חנה לתוצאות הכלכליות של הארגון היו מקריים בהחלט. לטוב ולרע. ההבדל העיקרי בין חנה וביני הוא, שלי הייתה אפשרות הבחירה. הבחירה האם להמשיך בארגון, לעזוב, להתקדם בתפקיד, לעבור חברה ואז להתקדם בתפקיד. אפשרות הבחירה של חנה היתה בין להיות אורגת בחברה א' או בחברה ב' או לצאת לעצמאות ולהתפרנס כאורגת. לא היה לה אופק שמייצר תקוה לשיפור, ולא היתה לה התלבטות אם לבחור באמהות או בקריירה. היא היתה חייבת להתפרנס. שתינו עבדנו קשה ולשתינו לא היה חלק בחברה. אבל לא היא ולא אני יכולנו להשפיע על גובה המשכורות של הבכירים בארגון, או התעקשותם של הבלבתים להנות מחלוקת דיבידנדים שמקורם בקופה שהתרוקנה.
בקיצור, זה שיש כמה נשות קריירה מצליחות שזורחות בבדידות על שולחנות ההנהלה ויכולות להתלבט אם להמשיך או לחדול ולבחור באמהות, זה לא אומר שאנו פטורות מלהילחם על זכות הנשים לשוויון תנאים והזדמנויות. זה שיש כאלו שמוצאות מה ללבוש בכל מקום, עדיין לא פוטר מהצורך לייצר אופציה עבור האחרות ולדרוש שיתייחסו אלינו במישרין ולא כהערת שוליים נבולה לצד הגבעולית הזקופה בת ה 20. אופציה אמיתית זה אומר שאם אנחנו הלקוחות, "המבזבזות", העובדות או המשקיעות לכולנו יש השפעה על התוצאה. אז אם יש השפעה, מן הראוי שתהיה גם אפשרות בחירה. כזו שמאפשרת גם לחנה האורגת אופק טוב יותר ותקווה לשיפור בלי שום קשר לתנאי הפתיחה.
רשת האופנה החברתית היא הזדמנות שווה לשותפות אמיתית.
עצמאות – הזדמנות כלכלית גם לפרולטריון
החוק האמריקאי שאושר החודש, המאפשר לגייס כסף מההמונים ולהפכם לשותפים ובעלי מניות במיזם, הוא צעד ענק לקראת שיתוף הציבור בחלוקת העושר.
על פי התוכנית הממשלתית כולנו אמורים להיות בעתיד הקרוב והרחוק הייטקיסטים מצליחים שמשגרים ללא הרף סטארטאפים לעולם החיצון. כל הסימנים מראים שאכן כך יקרה. הספר The startup nation כבר נכתב, העולם מסתכל ולומד וכל תוכניות ההכשרה המקצועית מכוונות לזה. הכשרת ערבים, הכשרת חרדים, עידוד נשים ללימודי מדעים ומקצועות המחשב. גם התעוררות רשויות החקיקה בעניין מיסוד אתרי המימון הזעיר croudfunding, היא התקדמות אדירה לכיוון הדמוקרטיזציה של אפשרויות השיתוף של הציבור הרחב בהצלחות העתידיות. בכתבה רחבה ומבורכת שהופיעה בעיתון דה מארקר מתוארת התקוה החדשה של הסטארטאפים המתחילים. אפילו ראשי התיבות של החוק האמריקאי JOBS מרמז לחלום ההייטקיסטי, Jump-up Our Business Startups. צריך לקדם חוק דומה בארץ, שיאפשר לקבוצה רחבה של משקיעים זעירי הון להתאגד יחד למימון פרויקט אחד. חוק כזה ייצר הזדמנות גם לפרולטריון להיות שותפים לסיכון ולסיכוי שבהשקעה, מבלי שזו תחשב אוטומטית לחברה ציבורית ותידרש לשלם הון על מנת לעמוד בדרישות לתשקיף, דוחות כספיים כפולים ומה לא, רק כי החברה אספו כמה אלפי דולרים מכמה מאות אנשים בתקוה לפתח את אפליקציית אינסטנטגריד הבאה. חוק כזה יקדם את כולם להגשמת החזון של הסטארטאפ נאישן. אחרי הכל, אם כבר כתבו עלינו את הספר, אז לפחות מגיע לנו להיות שחקנים בסרט.
אבל עלולה לקרות תקלה קטנה. יתכן וחלקנו לא ירצה (חס וחלילה) או לא יוכל (חמסה חמסה) לעבוד בהייטק. צריך להתכונן ולזהות את הסימנים מבעוד מועד. עם כל הכאב שבענין נצטרך לקבל שילדינו, ששיחקו בלגו ופירקו מכשירי חשמל מקולקלים מתוך סקרנות לראות איך זה עובד – יגדלו להיות מוסכניקים וחשמלאים ומהנדסי מכונות. או מהנדסות מכונות, ובינינו, אין תחליף לידי זהב בבית. והלוואי שבנותינו כולן יחלמו לפתח אפליקציות מדהימות להעברת נתונים, אבל צריך לשים לב גם לאלו שמציירות במחברת שמלות ולאלו שבגיל 12 מנהלות בלוג על איפור. הילדים האלו עשויים להפוך לאנשים בוגרים המעוניינים להתפרנס מעמל כפיים או לממש את תשוקת היצירה שפמפמנו בהם מגיל הגן, כי זה נורא חינוכי לשחק בפלסטלינה ולצבוע חנוכיות.
התוצאה של תהליך הדמוקרטיזציה של ההשכלה, שלווה בפתיחת מכללות, עשרות מסלולי לימוד, קורסים והכשרות בתחום העיצוב והאופנה, היא אלפי בוגרים כמהים שמסיימים מדי שנה, שרק חלק מזערי מהם משתלב בתעשייה וחלק קטן אחר מצליח להתקיים כעסק קטן. לצידם יש אלפי נותני שירותים בסתר (בשחור) כגון תופרות, תדמניות, מוכרות ושלל בעלי מקצוע שעסוקים בלוליינות פיננסית בין התשלומים למוסדות המדינה, קצבאות המדינה ומוסר התשלומים השערורייתי של המדינה והלקוחות כאחד.
הצורך לאפשר ולעודד קיומם של עסקים קטנים הוא ברור – יותר מתפרנסים, יותר תקציב פנוי.
היכולת של עסקים קטנים להתקיים באופן עצמאי בעולם התחרותי – שואפת לאפס.
הקמת קואופרטיבים וחברות משותפות יכולה להיות פתרון מצוין.
המדינה צריכה לסמן ענפים בעלי פוטנציאל צמיחה והשתכרות, ולקדם בחקיקה ובהטבות מיסוי התאגדויות רבות שותפים. כשבעלי העסקים, ולקוחות וספקים יהיו בעלים משותפים של חברה כזו, אולי זו לא תצמח להיות צ'קפוינט, אבל היא תייצר ארגון ערכי, הרבה אנשים מתפרנסים, הרבה נשים עצמאיות כלכלית ואולי תיתן תוקף ואופק לחוק הטקסטיל הבטחוני ולהפקת הענק של שבוע האופנה שהציגה פוטנציאל וייצרה הרבה כותרות והוצאות, להכנסות מחכים.
הקמת רשת האופנה החברתית מסתמכת על שינוי החוק. בתום שלוש שנים החברה תתחיל לחלק רווחים ל 200 השותפות(ים). סכומים קטנים בהתחלה (מדובר בעסק כלכלי לא בניסים). תארו לכם שרשות ניירות ערך לא תאשר את חלוקת הדיבידנדים ל 200 (א)נשים שהשקיעו כל אחת 10,000 ש"ח בגלל שלא יושם חוק JOBS הישראלי. שווה גליון של דה מארקר, לא כתבה.
נשים מהבגדים גברים מהפלטפורמה
הרעיון להקים מיזם עיצוב ואופנה לנשים שיהיה בבעלות הלקוחות נולד מתוך הצורך במותג שישרת ויקשיב למשתמש(ותי)ו. במהלך הפגישות שלנו גילינו במפתיע שגברים נלהבים מהרעיון לא פחות מנשים. מסתבר שנשים מתחברות בעיקר לצורך, אופנה לנשים בגיל התבונה. גברים מתחברים לפלטפורמה. מארג עסקי הנשען על רשת חברתית של שותפות שהן לקוחות, ומשרתת לקוחות בסטנדארטים המבוססים על שיתוף פעולה, אמון, עזרה, הקשבה, נו, דברים של בנות. בחזוננו ראינו אולם מלא נשים מקסימות, שותפות לקבלת החלטות, תורמות מתחומי הידע שלהן, אם זה בקטע אדמיניסטרטיבי כמו כספים, משפטים, או בקטע הקריאטיבי כמו סטיילינג, עיצוב גראפי, צילום ועוד. למה? כי זה כיף לעשות ביחד. רובנו מכירות את התחושה הביתית והנעימה ממפגשים של "קפה בנות": נפגשות, חולקות, משתפות, כמו שאמר עזר ויצמן – אוכלים כמה דברים, שותים כמה דברים, ויוצאים עם תחושה חזקה של התרוממות רוח כי אין כמו חברות נשית. הרבה נשים היכרנו במהלך המפגשים בשלושת החודשים האחרונים. יזמיות, יוצרות, מנהלות, מעורבות חברתית וכאלו שחולמות על הקמת חברת השקעות בעסקי נשים. והכי נעים – כולן מוכנות לעזור. רבות דובר על הנטוורקינג החסר של הנשים, העובדה שלא אכלנו מאותו מסטינג, ישנו באותו אוהל והפרחנו מחומצנות העולות ומתרוממות משק השינה – כנראה דפקה לנו את התאווה הפראית למיקסום ההזדמנויות בעסקים. אבל זה לא קלקל את האינסטינקטים הבסיסיים שלנו – לפעול ולעשות באופן ערכי. כן, אנחנו רוצות להרוויח, כן, אנחנו אוהבות לעבוד ולהצליח, אבל בדרכנו. בשיתוף פעולה, באמון, ביושר, בהגינות, במידה, בשיקול דעת. המיזם הזה הוא הזדמנות לחברותיו לעשות לביתן או לסייע לפעילות ההתנדבותית שנשים עוסקות בה ממילא. ולעשות את זה הכי בסטייל.
התשוקה לביטוי עצמי – המנוע האנושי
השבוע, בין פקק תנועה לעצבים, בין מאצע בריי לחריין,.נפל דבר! פייסבוק רכשה את אינסטגראם, אפליקציית שיתוף תמונות שמאפשרת לכל אחד, אבל כל אחד, להרגיש צלם מוכשר ואומנותי. אין ספור כותרות ומילים מתמצתות את האירוע של אפליקציה אחת סימפטית שכוחה מבטא בעיקר את התשוקה האנושית הבסיסית לביטוי עצמי. זה כנראה גם הסיפור של draw something. כשחושבים על זה, בלי ציניות, זה אולי המניע כמעט לכל מה שקורה סביבנו. מעצבים שמתחילים לייצר מוצרים, בשלנים חובבים, זמרי מקלחת, ציירי פנסיה, בלוגרים וסטייליסטים. כולם רוצים לבטא את עצמם. החלום הוא גם להתפרנס מהפעילות הזו. בפועל הרוב יוצרים להנאתם ומהנים את חוג המכרים והמשפחה. זה שהיצירה הפכה נגישה יותר והחיים והאינטרנט מאפשרים גישה לידע וכלים שמפשטים את העשייה, עדיין לא הופך את היוצרים למוכרים או את חוג המכרים לחוג לקוחות יציב ורנטבילי (כפי שאהבו להגיד פעם בקיבוץ).
אבל לפעמים, בלי הסבר או הכנות, פתאום זה קורה. סינדרלה חדשה מסעירה מיליוני לבבות ומגדירה מחדש (בעיקר לצעירינו הטובים), למה באמת צריך לשאוף. השבוע הבנו שזה מיליארד דולר, על השקעה של שישים אלף דולר ו 13 עובדים. שיא כל שיאי השיאים. אלא שבשוך הזרקורים, הכלכלה ממשיכה כהרגלה. 2 ילדי פלא הם הגיבורים החדשים, מיזם הפלא נרכש על ידי חברת הפלא של אתמול, שהיא הענקית של היום, שמבססת את מעמדה על ידי רכישה של עוד ועוד חברות שהתחילו כחלום צנוע בדירת סטודנטים. וכנראה שככה נראה העתיד: בר המזל הנון קונפורמיסטי של אתמול הופך לגביר הדורסני של מחר. רק בסבבה וג'ינס. ואחר כך הוא עובר לפילנטרופיה.
אז התקשורת מפמפמת שצריך לשאוף לאקזיטים ובגדול, אבל החיים מראים שאנשים דווקא מסתפקים בקטן. בשיתוף. גם אם זו תמונה אחת באפקט מגורען בצבעי ספיה. במהלך החודשים האחרונים קיבלנו הרבה פניות מאנשים שרוצים להצטרף כשותפים לרשת האופנה החברתית בתקוה שהם יוכלו לבטא את עצמם. להיות סטייליסטים, או מעצבים, או מנהלים, העיקר לעבוד ולעשות. וזה מקסים. כי בדיוק לכך קיווינו. לתת הזדמנות לכולם לבוא לידי ביטוי במיזם שיהיה שייך לאותם אנשים. כי המניע הוא העשייה. והמנוע הוא להפוך חלום למציאות אחרת. אלא שכמו בכל אגדה, צריך לזכור שלפני שהופכים לסינדרלה שוטפים הרבה רצפות ומשקיעים הרבה זמן בעבודה קשה ושחורה. הלוואי שנצליח לייצר מקום שבו רבים יוכלו לבוא לידי ביטוי ואף לקבל תמורה על כך. אבל בינתיים אנחנו בשלב המקדים של דירת הסטודנטים, ועבודה שחורה ללא תמורה, ומקווים שכשסינדרלה שלנו תיוולד היא תהיה בוגרת, נבונה, עצמאית, לבושה מדהים ותשמח להישאר כזו. היא בודאי לא תחפש נסיך שיושיע אותה מהעבודה הקשה או יקנה אותה. רק שיהיה חבר. שותף. פחות נוצץ אבל הרבה יותר נכון.
מרחב המידות הטובות
תגידו התיישנתי, תגידו לא במודה אבל באמת שאחרי יום קניות מפרך בקניון רמת אביב מלא כוונות רכש, התסכול הכי גדול זה שאני מרגישה כמו צדי צרפתי. הרוב ליד. לקראת החג החנויות בשיא תפארתן, שופעות היצע, פורחות בצבע, חגיגה לעיניים. בעיקרון, אפשר היה לצאת עמוסת שקיות ולהצטייד לעונה הקרובה. בפועל, גורנישט. אף מותג לא באמת מכוון אלינו – נשים נורמטיביות, ממוצעות מידה וגיל שכל פשען הוא שאינן נכנסות למגירה המתאימה: מגירת הגיל לא רלוואנטית כי חצינו את הגיל שאפשר למכור לנו שאם נקנה נכון נראה כמו גלית גוטמן. מגירת המידות לא מתאימה כי הודות להקפדה על הנכנס אל קירבנו, עינויי כושר ועם קצת מזל גנים טובים, רבות מאיתנו משייטות במרחב המידות הטובות. זה שמתחיל ב 38 ולא מסתיים שם. מגירת הטרנד כנראה נסגרה בפנינו ברגע שויתרנו על ההשתעבדות למדורי האופנה. זהו, בלימבו הזה של גיל התבונה נשארנו הרוב – אבל לבד. קשה למצוא דפוס נאה שיכול למשוך יותר מרגע ולא יראה אופנתי ועונתי באופן מובהק. שלא יסבול מתסמונת השפריץ של שנות ה 70. כפי שכינו את זה אז – הצעקה האחרונה בתחום האדריכלות. ואחר כך? בכי מר. המאפיין האסתטי הזה שדבק בבתים, הפך מסימן עדכני של עיצוב וטעם לתו יושן שאבד עליו הכלח. בבגדים קצת יותר קל – אפשר לא ללבוש, אפשר לקנות ולזרוק, אבל עד שכבר מוצאים משהו – לא חבל? אם כבר התעייפנו והזענו וחיתתנו רגליים. מה גם שבניגוד להלך הרוח לפני 20 שנה כשתשומת לב הייתה משאת נפש, היום קצת פחות מומלץ להסתובב עם בגדים שמוצמדת אליהם תוית קונספטואלית: איפה קניתי, כמה עלה ומתי. כי לעדכנות הזו יש גם שורה בולטת – תאריך תפוגה. אז למה לא נאחד כוחות, נקים מותג אופנה חברתי שיהיה שייך לכולנו. כזה שישרת אותנו, יכוון אלינו ובסופו של דבר זה גם יחזור אלינו.
דברים שאנחנו אוהבים
רשת אופנה חברתית
הרשת השיתופית לאופנה ועיצוב מבוססת על שותפות ושותפים מהציבור שיש להם עניין בתחום, רצון לפעול בשיתוף פעולה עסקי וחברתי וצורך לחולל שינוי.